להפסיק לעשן

אחרי חודש ללא סיגריות הגיע הדחף החזק לעשן  

עד עכשיו היה יחסית קל כי הדחף היה חלש, אבל פתאום בסופש האחרון הרצון לסיגריה התגבר והתגבר.

שמעתי את המחשבות אוכלות לי את הראש ומנסות לשכנע אותי לקחת שאכטה, רק שאכטה אחת, מה אכפת לך. והבעיה עם מחשבות זה שהן מאד משכנעות, והבעיה הרבה פעמים היא שהמחשבות האלו הן הקול היחיד שמתנהל במוחנו, כל עוד לא מצאנו קול נוסף.

זה כמו שעולה בגוף תחושה לא נעימה והמחשבות מנסות להדביק את הקצב ו"להמציא" לזה סיבה, להלביש על התחושה או הרגש פרשנות כלשהי שמטרתה להסביר את המצב ולהימנע מהתחושה.

או שיקרה משהו שיטרגר אותי במציאות, והגוף שלי יגיב, רגש לא נעים יעלה, והפרשנות שלי למצב תהיה שזה כי אני לא מספיק טובה, או כי זו אשמתי, כי אני גרועה... (כל פרשנות אחרת שאתם מכירים היטב שחוזרת על עצמה במוחכם)

ואז השאלה היא האם אנחנו מאמינים למה שמתנהל במוח שלנו או מוצאים קול נגדי

האם אנחנו מוצאים קול שמזכיר לנו שזו רק פרשנות אחת מעוד אלף פרשנויות

קול שמזכיר לנו שמותר לכאוב וזה לא אומר שאנחנו צריכים לתקוף את עצמנו

קול חומל ואוהב ומקבל שתומך מול הדבר הלא נעים

כמו הקול שהזכיר לי שזה רק הדחף לעשן עכשיו, והוא תכף יעבור

או קול שמנסה להבין למה דווקא עכשיו, מה קרה ומה עלה בתוכי שגרם לדחף החזק הזה לעלות?

קול שמזכיר שזו רק מחשבה ואני לא חייבת לפעול לפיה ולהאמין לה. זה רק קול בראש, רק תחושה.

אז נשמתי וחיכיתי ועשיתי דברים שתומכים בי, שיתפתי את החברים שהיו לצידי כדי לא להיות עם זה לבד

נשמתי עמוק וחיבקתי את עצמי, הרשיתי לעצמי להתבאס על הצורך שעולה שאני בוחרת לא לספק אותו

ובעיקר בחרתי להעמיק בהיפרדות מהקול הזה בתוכי, מהדחף, מהמחשבה הזו שבקלות יכולה לסחוף אותי ולשכנע אותי. כי אני לא חסינה מפניה.

ובעיני זו בדיוק העבודה שאני עושה איתי ומלמדת את המתאמנים שלי תמיד – לא להאמין לכל קול שעובר בתוכנו. אפשר לתת לו מקום, לכבד, לאהוב, לתמוך, להכיל, אבל לזכור שהקול הזה הוא לא אני. יש עוד קול בתוכי, עוד חלק, שבוחר, שתומך, שמיטיב, וככל שאני מגדילה את השפעתו על חיי כך חיי יהיו חיים של חופש ובחירה. ולא של אוטומטים, מנגנונים וגחמות.

חיבוק עצמי לי