אתמול נתקפתי פחד.
חזרתי הביתה אחרי ששמרתי על האחיינית המתוקה שלי, נכנסתי לאוטו כולי שמחה ומסופקת, והרגשתי כל כך טוב מכל התקופה האחרונה שעוברת עלי, עד שפתאום הוא עלה - הפחד הישן שמשהו רע הולך לקרות.
אני מכירה את הפחד הזה רוב חיי.
לפני שנתיים כל כך האמנתי לו שאחרי יום של אושר אמרתי לחברתי שמשהו רע הולך לקרות, ובאמת סיימנו את הערב בבית חולים, שם מצאתי את עצמי מזכירה לעצמי שוב ושוב שאסור לי לשמוח יותר מדי, כי אחרי זה תמיד קורה משהו רע (תובנה שהגעתי אליה בגיל די צעיר).
כמה מאיתנו מחזיקים את התפיסה הזאת בחיינו?
כמה מאיתנו הגיעו למסקנה שאחרי שקורה משהו טוב זה נהרס או קורה משהו רע? מישהו מת, נפצע, נפרד, נוטש או עוזב, ואנחנו סובלים מדממים וכואבים?
כמה מאיתנו מתים מפחד כשקורה להם משהו טוב?
(מדד לפחד לא מודע - כמה מהר אחרי שטוב לכם קורה לכם משהו רע? האם אתם מצליחים להרגיש טוב ושמחה לאורך זמן?)
יש 2 סיבות מרכזיות שאני רואה בהקשר לפחד מטוב:
1. כמו שכתבתי קודם, הגוף זוכר שפעם, אחרי שהיה לנו טוב, משהו קרה וזה נהרס. אז למדנו שאסור שיהיה לנו טוב, או שאם ממש טוב לנו - קורה משהו רע אחרי זה.
והגוף שלנו מפחד. זה מזכיר לו את הרגע הזה שלפני הכאב, והגוף כמו מחכה לכאב שתכף יבוא, כמו כלב שאם מרימים עליו יד הוא מתכווץ כי מבין שתיכף תבוא המכה.
הפחד מהכאב שתיכף יבוא משתק ומכאיב כל כך, עד שבצורה לא מודעת נחליט שעדיף שלא יהיה לנו טוב.
כי כשאנחנו סובלים הפחד הזה לא קיים.
יש משהו מרגיע בסבל וכאב. עם כמה שזה לא נעים וקשה, זה צפוי, זה ידוע, בטוח ומוגן.
אין הפתעות בתוך הסבל והכאב.
אבל כשטוב לי?
הכל יכול להתפקשש ולכאוב. הכל יכול ליפול ולהתרסק, ושם ההתרסקות חזקה יותר.
תמיד נפחד לחזור לרגע לפני שמשהו רע קרה, כדי שלא לחוות שוב את הכאב שבנפילה
2. מה עושים שם?! (או - מי אנחנו בלי זה?!)
שמחה, אושר והתרחבות בגוף הן חוויות זרות להרבה אנשים.
הרבה פעמים כשלאנשים טוב והם לא רגילים לזה, עולה פחד עמוק כי זה חדש, וחדש זה מפחיד!
אנחנו מכירים את עצמנו עם הכאבים והצלקות שלנו, אנחנו מכירים את המנגנונים שלנו, את השיפוט, הביקורת, האשמה, הכעס, גם אם זה כואב לנו אנחנו רגילים למה שמתחולל בתוכנו.
להסכים שיהיה לי טוב זה להסכים לוותר על כל המוכר והידוע הזה, על איך שאני מכירה את עצמי ואיך שאני מתייחסת לעצמי. הרי מי אני אהיה אם אני משחררת את הכאב שמלווה אותי כל חיי? איך זה ייראה להיות שמחה ומאושרת?
יש משהו מאד מפחיד ולא מוכר בחוויה הזו.
אישית, מצאתי את עצמי ב2 החלקים.
עדיין יש מקומות שאני לא יודעת איך זה נראה שטוב לי, וזה משהו שאני לומדת להכיר כבר כמה שנים, כל פעם עוד קצת, להרגיל את הגוף והתודעה לטוב.
אני גם מזהה את הפחד הזה שעלה לי אתמול, שכל כך טוב לי שאני מפחדת שמשהו רע יקרה.
אתמול, כשהפחד עלה, חייכתי.
זיהיתי את המחשבות של הפחד (שאעשה תאונה בדרך הביתה ועוד רעיונות כייפים אחרים) ופשוט חייכתי לעצמי.
הרי אני מכירה את הפחד הזה, אני מכירה אותו כבר הרבה שנים.
להילחם במחשבות לא יעזור.
אז פשוט נשמתי, ראיתי אותן, הזכרתי לעצמי שאני מכירה את הדפוס הזה ושמותר לו לקפוץ לבקר. קיבלתי אותו בחיוך ובחרתי לא להאמין לו.
להפך, דיברתי איתי. הזכרתי לעצמי שמותר לי לשמוח ושיהיה לי טוב, שזה בטוח עבורי להיות שמחה ומאושרת. שזה מגיע לי, והנה זה קורה ממש עכשיו! אז בואי פשוט נהנה מזה.
נסעתי לאט, הייתי בתשומת לב לגוף ולנשימה שלי, הגעתי הביתה בשלום והיום שלי המשיך בכיף שמחה והודיה :)
