לצעוד בדרך
- עירית פרידמן
- 12 בספט׳
- זמן קריאה 2 דקות
כשהייתי בחטיבת הביניים המחנכת שלי עשתה לנו ראיונות אישיים.
היא היתה מורה לכימיה, אז נפגשנו במעבדה שלה. התיישבנו לשולחן, ואחת השאלות שהיא שאלה אותי היתה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?"
"להיות מאושרת" עניתי
זה היה החלום שלי עוד כשהייתי ילדה קטנה.
כל מה שרציתי זה להיות מאושרת
רציתי ללכת ברחוב ולהרגיש חופשיה ושמחה
רציתי להסתובב עם גוף משוחרר ורפוי
רציתי לבטא את עצמי בחופשיות, בלי פחד
רציתי להיות מוקפת בחברים ואנשים שאני אוהבת בחיי
רציתי להצליח להיות מאושרת
למזלי, תמיד היתה לי האמונה שזה אפשרי
שלא משנה מה אני מרגישה או חווה עכשיו יש עבורי אושר בעולם הזה.
אני זוכרת שאזרתי אומץ בגיל 14 להגיד להורי שאני רוצה ללכת לפסיכולוגית. אני ממש זוכרת את היום הזה שהלכתי אליה לראשונה, יצאתי מבית ספר, זה היה חודש פברואר, לבשתי קפוצ'ון אדום עם סמל בית ספר. כל כך התרגשתי!
כן, היה גם קשה ומעמת ומפחיד ומוזר. בהתחלה המחשבה שאני משלמת למישהי כדי לסמוך עליה ולשתף אותה היתה לי מאד מוזרה כילדה. לקח לי חצי שנה באמת לסמוך עליה ולהרגיש בנוח.
אבל אני זוכרת שכשחזרתי הביתה הלכתי לסיבוב בשכונה ודיברתי עם אחת החברות בטלפון וסיפרתי לה בהתרגשות איך היה. כי ידעתי שזה שלב בדרך שלי.
במסע שלי היו רגעים ותקופות שהפסקתי להאמין
שפתאום חשבתי שאולי זה לא אפשרי עבורי
אולי נועדתי לחיות ככה
תקופות שהרגשתי שכל יום זה מאבק כואב בתחושות שבתוכי שהתקשיתי להכיל
ואולי זה יהיה מאבק כל החיים
ושקעתי
כאבתי את התחושות והמחשבות הקשות האלו
אבל גם שם תמיד המשכתי לצעוד בדרך שלי
דרך שהשתנתה וגדלה והתרחבה כל פעם עוד ועוד
בהתאם אלי
כי הנפש שלנו היא אינסופית
כמו הנשמה
אבל היום
היום אני יודעת
שפשוט נועדתי להיות מאושרת
וגם היום
אני ממשיכה לצעוד בדרך
לפעמים היא נעימה כמו צמר גפן מתוק וטעים
לפעמים היא מכאיבה במקומות הכי רגישים בתוכי
אבל היא תמיד מופלאה
ואני תמיד תמיד זוכרת
שאני בוחרת
מי אני עכשיו
ומי אני אהיה
כי התודעה שלי, הרגשות והתחושות שלי
בידיים שלי
תגובות