מאז שאני בטיפול יותר כואב לי

כשמתחילים לעשות עבודה פנימית לפעמים נתקלים בהרבה כאב.

העניין הוא שהכאב הזה נמצא שם בכל מקרה.

אולי בצורה שנראית לנו מינורית, כי אנחנו משקיעים הרבה אנרגיה (לא מודעת) בלנסות לא להרגיש אותו, אבל הוא שם, כל הזמן. אופף אותנו, כמו ענן מעל ראשנו.

בתקופה שהפחד היה חלק יום יומי מחיי, מהפחד להרגיש אותו, העסקתי את עצמי במליון דברים אחרים.

לא איפשרתי לעצמי להיות לבד, לא איפשרתי לעצמי לפגוש אותו, דחיתי אותו מעלי, עשיתי המון דברים כדי לא לחוות אותו. אבל הוא עדיין היה שם. העננה שלי.

לכל אחד מאיתנו יש את העננה שלו, את הרגש, התחושה, או האמונה שאופפת אותו ונמצאת סביבו.

המנגנון האנושי שלנו, האינסטינקטים של הנפש שלנו, האוטומט, יעשה הכל כדי לא לחוות אותו וימצא פתרונות בעולם החיצון כדי לא להרגיש את אותה התחושה.

אבל היא עדיין שם. כמו רעש רקע.

וזה אומר שהגוף מכווץ, התודעה מנסה להוכיח משהו.

זה אומר שיש שם מקום כואב שימשיך לכאוב.

אתם מסכימים לחיות עם כאב כרוני מינורי?

אני לא מאמינה בלחיות עם כאב.

אז כשמתחילים לעשות עבודה פנימית, כדי להשתחרר מאותו הכאב, מאותו הכיווץ, אמונה, רגש, תחושה, אנחנו מפסיקים להתעלם, אנחנו בוחרים להקשיב.

להקשיב לאותו המקום, לאותו רעש הרקע, לאותו הכאב, בסביבה בטוחה, מוגנת, מכילה, אוהבת, תומכת.

ופתאום, אנחנו לא צריכים להסתיר מפנינו את אותה האמונה או הכאב.

אנחנו מפסיקים להשקיע את האנרגיה שלנו ב"לא להרגיש", ובוחרים, מסכימים, להרגיש.

כשאנחנו מסכימים להרגיש, אנחנו מגלים שהרגשות האלו הם רגעים.

שאם אני אסכים לחוות את הרגש/תחושה/אמונה ש"מכאיבה לי", היא פשוט תעבור. משהו בתוכי יקבל ריפוי, משהו בפנים יירגע. כי הסכמתי לפגוש. כי אני כבר לא העבד של אותה התחושה.

זה כמו לשבור את היד ולבחור לא להחזיר את העצם למקום כי זה כואב.

להסתובב עם יד שבורה בלי לטפל בה אולי ימנע את הכאב הרגעי הזה של להחזיר את העצם למקום, אבל הכאב ה"מינורי" יהיה מתמשך הרבה יותר ולאט לאט הכאב יסלים עוד ועוד.

יש ביכולתנו את כוחות הריפוי הגדולים ביותר

כל שעלינו לעשות הוא לבטוח ולהסכים.

כאן אם תרצו להתייעץ

עירית - מאמנת בשיטת סאטיה