עבודה נפשית

האדם הוא כלי ריק. כל מה שיש בתוכו - הקשרים, תפיסות, פרשנויות, תחושות, רגשות, כל דבר שהוא רואה, שומע, תופס, כל אלו הם הקשרים מוחיים. הם לא האמת. הם אלו שהופכים אותו לאדם שהוא, הם אלו שהופכים אותו לייחודיות שלו וגם לכל מה שאוחז בו ומונע ממנו להיות חופשי.

תפקידי כמאמנת היא לראות את אלו וכל פעם לחשוף את אותם הקשרים גופניים ורגשיים, כדי לשחרר אותו לחופשי מהם. לא כדי לקחת את ייחודיותו, את זה לעולם לא ניתן לקחת, אלא רק לשחרר את המקומות בהם הם לא משרתים אותו ואפילו כובלים אותו.

זהו תפקידי כמאמנת, וזה מה שגורם לי לאהוב את שיטת סאטיה כל כך ואת התפיסה הסאטית.

הרי תמיד ידעתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים. ותמיד ידעתי שלהיות פסיכולוגית זו לא הדרך שלי.

תמיד ידעתי שאני מאמינה בתיקון הנפש, ובכל טיפול פסיכולוגי שהייתי בו, שהיו כמה שהיו גם ממש טובים. היתה תקרת זכוכית מאד ברורה, ועדיין הייתי כלואה בתוך עולמי הרגשי הקשה, בתוך תפיסותיי וכאביי.

וגם עכשיו, כשאני לומדת באוניברסיטה הפתוחה קורסים בפסיכולוגיה, אני לומדת דברים מאד מעניינים, ועדיין, אלו מחזקים את דעתי.

גם שם אני מרגישה את תקרת הזכוכית.

גם שם אני מרגישה שמלמדים אותנו תאוריות, מעניינות ככל שיהיו, אך הן לא פוגשות את הפרקטי. קורס שלם על פסיכופתולוגיה והפרעות נפשיות, שמטרתן היא רק לאבחן, לראות את הסימפטומים ולתת להם שם וטיפול תרופתי ופסיכולוגי, כאילו cbt מרפא הכל (ספוילר - הוא ממש לא, הוא רק משווק היטב וכל העולם הפסיכולוגי עובד על שיווק טוב). אבל איך אפשר לרפא מחלות אם לא שואלים את הלמה עד הסוף? איך אפשר לרפא את נפש האדם כשמתייחסים לרשימה סימפטומים כאלו ואחרים ולא מתמקדים בסיפור האינדיבידואלי שהביא אותו לשם?

חייבת להגיד שלרגע מה שלמדתי בלבל אותי. כי אני בעבודה עם אנשים לא עוסקת באבחנות. מעבר לזה שאני לא מורשית לזה בשום צורה, אני חושבת שלאבחנות רבות (אך ממש ממש לא לכולם! יש לי חלוקה בראש בין תסמונות למחלות הנפש ובעיני ההבדל בין השניים הוא ענק. אולי בהזדמנות אכתוב על זה) השם לא משנה, מה שמשנה זה הסיפור. השורש.

הגיעו אלי כבר כמה מקרים עם הפרעות מאובחנות, היו כאלו שחששתי מאד כי אין לי נסיון עם מקרים כאלו. כמובן שהנחתי זאת על השולחן ושיתפתי את המתאמנ/ת, כמובן גם התייעצתי עם המנטורים שלי ולפעמים אפילו עם נטאלי, מפתחת שיטת סאטיה. לפעמים ביקשתי אישור פסיכיאטר לוודא שאני לא אעשה נזק לצד השני. היו כאלו שכעסו עלי שלא אבחנתי. אולי גם כמו שאני התבאסתי שלא אמרו לי שיש למה שאני מתמודדת איתו שם. אבל גם אני, אם הייתי מאמינה לכל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים הייתי היום במקום הרבה יותר נמוך מהמקום שאני נמצאת בו היום.