הדבר המרכזי שאני מתרגלת מאז המלחמה, ובכלל בחיי, זה תמיכה עצמית. לראות מה קורה בעולמי הרגשי ולתמוך בי תוך כדי. בעצב הגדול שעולה בפחד הגדול שהיה בהתחלה בחוסר האונים, בכל רגש, רצון או תחושה שעולה.
אם יש דבר אחד שאפשר לראות הוא שכל אדם מתמודד עם המציאות הזו אחרת. אחד שוקע, אחד פועל ומתנדב, אחד מלא באשמה, אחד קופא, אחר מיואש.
לכל אחד מכניקת התמודדות שונה, ואין לשפוט או לבקר אף דרך התמודדות (גם לא שיפוט עצמי).
במצבים קשים כמו התקופה הזו, וגם בכלל בחיים, החוכמה והגדולה היא ללמוד לתמוך בעצמנו בתוך משבר.
הרבה פעמים כשאנשים חווים משבר ולא מצליחים לתפקד כמו שהיו רוצים הם כועסים, מבקרים או מאשימים את עצמם. אך הדבר המרפא ביותר הוא לעשות בדיוק ההפך.
לתת מקום לחוויה הרגשית, לתת לגוף לנוח ולעבד את התחושות והרגשות מתוך איפשור, מתוך אהבה ודאגה עצמית. לתת לגוף ולנפש זמן להתאושש מהחוויה הרגשית הקשה שעובר. לפתח קול אוהב וחומל שתומך ואוהב ללא קשר לנסיבות או תוצאות. אהבה שאינה תלויה בדבר. שאינה תלויה במה אני עושה או לא עושה.
כשהתחלתי ללמוד את הנושא מה שהכי עזר לי היה לחשוב, אם הייתי אמא של עצמי, מה הייתי עושה/אומרת? מה הילדה שהייתי היתה צריכה לקבל ברגע הזה? והתחלתי להעניק את זה לעצמי. להיות האמא, להיות המקום התומך והאוהב ביותר עבור עצמי.
כי דווקא שם, בחמלה והאהבה, מתרחש הריפוי הגדול ביותר.
