על בדידות

לפני מספר שנים טסתי ליוון לכנס מקצועי.

טסתי בשמחה והתרגשות והיו לי כמה ימים קסומים ומופלאים. זו לא פעם ראשונה שטסתי לבד, נהניתי לטייל עם עצמי, עשיתי את הדברים שאני אוהבת, טיילתי ברחובות, חקרתי את המקום החדש עם המוזיקה האהובה עלי באוזניות, עפתי באויר ממקומות שראיתי והתמלאתי ברגשות נעימים.

ואז קרה משהו.

ומצאתי את עצמי רוצה רק להתחפר במיטה ולא לצאת.

עלה בי כל כך הרבה עצב וכאב שהתקשיתי להכיל אותו.

אז עשיתי את מה שאני יודעת לעשות טוב טוב– נתתי לו מקום. בכיתי. תמכתי בעצמי. עשיתי את כל מה שאפשר כדי להקל על עצמי.

אבל מאז חוויית הטיול כבר השתנתה.

העצב נשאר ואיתו הבדידות, ואין דבר קשה מלהרגיש בודד בחו"ל.

אז החלטתי להוציא מהלימון לימונדה

החלטתי לא לברוח מהרגש הזה, להבין למה הוא הגיע ומה הוא מספר לי על עצמי.

הוא הוציא אותי למסע חקירה עמוק ומרגש ועזר לי לפגוש רבדים עמוקים בעצמי שלא הייתי פוגשת אם לא הייתי נותנת לו את המקום.

עבדתי על איך לא להרגיש בודדה כשאני עם עצמי, גם אם אני לבד והבטחתי לעצמי שיום אחד ארגיש עם עצמי הכי ביחד שיש.

וכך עשיתי. למדתי לייצר יחסים עמוקים עם עצמי, יחסים של אהבה והקשבה. למדתי לפתח קול פנימי שאוהב אותי, שקשוב אלי גם כשקשה וכואב, קול כזה שלא משאיר אותי לבד לא משנה מה קורה. קול של אהבה עצמית אמיתית ואיתנה גם כשאני הכי לבד פיזית.

בהתחלה זה היה קשה ומוזר, כי לא הייתי רגילה לשיח כזה ביני לביני (איזה מוזר שיותר הגיוני לנו שיח ביקורתי ושופט בעוד שיח נעים מרגיש מוזר ומזויף) אבל המשכתי בדרך. הסכמתי להכיל את המוזר מתוך הבנה שאני משנה את היחסים ביני לביני למשהו חדש, וכמו שלהכיר אדם חדש לוקח זמן, כך גם ליצור יחסים בטוחים בתוכי יכול לקחת זמן. הסכמתי להמשיך ולעבור דרך כל הרגשות שעלו בי תוך כדי. נתתי להכל מקום עם הרבה הקשבה וחמלה.

וכך הבדידות לאט לאט השתחררה

ואני התמלאתי בביחד עם עצמי

התפנתה משבצת יחידה לאימון בשיטת סאטיה

לפרטים בפרטי