על דכאון, חרדה ותקווה

ביום שישי נתקלתי בפוסט של מישהו שאני מאד אוהבת לקרוא (שהוא גם די המורה שלי).

הוא כתב על דכאון וחרדה פוסט יפה ונוגע, ואמר שזה לא עובר וגם לא יעבור, שדכאון וחרדה הן מחלות כרוניות.

כשקראתי את זה ישר נשלחתי לספר מיליון רסיסים קטנים, לקטע שמדברים איתם על מחלת ההתמכרות ואומרים שזו מחלה חשוכת מרפא, שהיא תמיד תהיה שם ולעולם לא תעבור, שזה יהיה מאבק תמידי ורוב האנשים לא יצליחו לנצח את המחלה.

אני זוכרת שקראתי את זה ונשברתי.

הייתי במקום היפה ביותר בעולם, על שפת האגם ליד פוקרה בנפאל, בגסט האוס האקונה מטטה המושלם עם אנשים שאני אוהבת מאד, והמשפט הזה שלח אותי למאבק היום יומי שלי. המחשבה שאיאבק לנצח ושמצבי לעולם לא ישתנה הפילה אותי. לא הפסקתי לבכות ימים ארוכים.

למעלה מעשור עבר מאז ולקח לי כמה שנים פחות מזה כדי לדעת בוודאות מוחלטת שרוב הדברים לא חשוכי מרפא.

רוב המקרים של דכאון וחרדה לא חשוכי מרפא, הם פשוט מטופלים לא נכון.

פשוט מטפלים יותר בסימפטומים מאשר בשורש הכאב.

רוב המקרים של דכאון, חרדה וגם פוסט טראומה יכולים לקבל טיפול מקיף הרבה יותר שיקל בצורה משמעותית עד יעלים לחלוטין את הסימפטומים.

ולא, זו לא תקוות שווא שאני מפיצה, אלא מציאות של עבודה מאד קשה אך אפשרית.

שנים בטיפולים שלי הגעתי מיואשת ושבורה ואמרתי למאמנת שלי את אותם המשפטים ששמעתי מכולם, שהפוסט טראומה המורכבת והחרדות לעולם לא יעזבו, שתמיד אצטרך להתמודד ולהיאבק בהם, הנה כולם אומרים, כל המטפלים, כל הספרים, כל הפסיכיאטרים, זה בכל מקום.

והמאמנת שלי החזיקה את התקווה הזו עבורי במשך שנים ואמרה לי בלב שלם שאולי תישאר צלקת, אבל הפצע יכול להיסגר לחלוטין. שאוכל לחיות חיים מלאים ונורמטיבים כאחד האדם.

שנים המשכתי לעבוד ולעבוד ולעבוד ונאחזתי בתקווה שלה.

לפרקים גם כעסתי עליה שאמרה לי סתם, אבל היא צדקה.

היום אני מבינה היטב למה היא צדקה ולמה התכוונה, איך זה קרה ומה באמת יכול לעזור להחלמה מחרדות, דכאון ותסמיני פוסט טראומה.

אחד הרגעים המשמעותיים בתהליך שלי היה השיחה עם המורה שלי, נטאלי בן דוד.

כששיתפתי אותה עם מה אני מתמודדת היא שאלה אותי שאלה פשוטה, אם חקרתי על הנושא. וכשאמרתי לה שלא היא אמרה לי, פשוט תקראי על זה.

אז קראתי וחקרתי ולמדתי והפנמתי והבנתי שאני יוצאת למסע לריפוי עצמי, יקח כמה שיקח, אני אנצח את זה.

יש הרבה להבין וללמוד כשמדובר בגוף האדם והחיבור לנפש, הבנות שכשנכנסים לעומקן הן יכולות לשנות את כל ההסתכלות.

אולי עולם הפסיכולוגיה לא יכול לתת את הכלים האלו, כי הוא פחות עוסק בגוף ובמערכת העצבים (שם נמצא הסבל והקושי) ויותר בתודעה, אבל תאמינו לי, שיש פתרונות מצויינים לעבודה דרך הגוף שיכולים לעזור מול אותם תסמינים.

זו לא חייבת להיות מחלה חשוכת מרפא

זו דרך לעבור, היא לא הכי קלה, אבל היא אפשרית.

ואם תשאלו אותי היא שווה את זה.