על העבודה הסאטית הרגשית

הרגע הזה שלקוח יושב מולי ומטפל בעצמו ובעולמו הרגשי, בילד/ה שהיו,

או הרגע שמישהו שוכב על המזרן בסשן ריברסינג ובוכה ומחבק את עצמו,

אלו רגעי חסד, רגעי אור וחמלה יקרים מפז, כאילו שמיי הריפוי נפתחים ומרפאים כל צלקת.

ממש ניתן לראות את ההוויה של האדם משתנה, את האור שממלא את פניו, את הנשימה שלפתע מתרחבת.

ואני יושבת איתם, מרגישה אותם עוברים משהו עוצמתי ומשמעותי ומתמלאת בריפוי ובאהבה בעצמי.

הרי אין דבר חזק ועוצמתי מאדם שיודע לטפל בעצמו, בצלקותיו ופצעיו.

והזכות להיות עדה לרגעים האלו, לריפוי, למקומות החשופים והפגיעים ביותר של האדם שמולי, אלו רגעי חסד שגם אני מתרפאת.

בעיני זו הלמידה המשמעותית ביותר שאני מביאה בעבודה עם אנשים, ללמד אותם לטפל בעצמם לא משנה מה קורה במציאות.