על טראומות והמשכיות

הפעם הראשונה שהודיתי בקול רם שאני לא רוצה להביא ילדים היתה בצבא.

הייתי בחדר עם עוד כמה בנות שבואו נגיד, שונות ממני מאד, והן התקשו להכיל את הקונספט שיש אישה שלא רוצה להביא ילדים לעולם.

אבל למה? הן שאלו אותי שוב ושוב בעוד אני ניסיתי להסביר את מה שעוד לא הבנתי לעומק בעצמי, עד שלבסוף יצא ממני משפט קטן שהפתיע גם אותי – אני לא רוצה שיהיה לי ילד כמוני, נפלטו ממני המילים בבת אחת בלי שהספקתי לחשוב.

שנים רבות עברו מאז. אני כבר לא אותה נערה אבודה וכואבת שהייתי.

אני אישה (חצי) צעירה שעברה לא מעט בחייה הכבר לא כל כך קצרים.

אישה שעברה משנאה עצמית וביקורת מתמדת לאהבה וחמלה אינסופית

מהתמודדות עם פוסט טראומה מורכבת ואפס תפקוד לחיים מלאים בעשיה ושמחה וטוב.

מכאב אינסופי שכילה אותי עד אינסוף לרגעים מעטים של כאב, שכבר שנים לא אינסופי ולבטח לא מכלה אותי.

הפכתי לאישה שאני אוהבת, שחיה חיים שמחים וטובים, וכל זה בעשר אצבעות ומטפלים טובים שהקיפו ולימדו אותי על בשרי את כל מה שאני יודעת.

אז אני עדיין לא רוצה ילד כמוני?

למרות שהכאב כבר לא נוכח ביום יום?

זכרון הכאב עוד חי בי? או שאני יכולה לשחרר ממנו ולהמשיך הלאה בחיי?

אפשר באמת להשאיר צלקות או טראומות ישנות מאחור כשהחיים בהווה כבר משוחררים וטובים? או שעלינו תמיד לזכור ולא לשכוח?

מה היחסים שלכם עם העבר שלכם, עם הפצעים והטראומות?