על כאבים פיזיים ונפשיים

לפני שנה וחצי הייתי בתאונה. נפצעתי קל מאד, צליפת שוט, כאבים בצוואר, והרבה הלם. חברתי נפצעה די קשה וכל הסיפור היה די טראומתי.

בימים שאחרי לא יכולתי להזיז את הצוואר שלי בכלל אך לאט לאט הוא השתחרר והכל חזר להיות כרגיל.

אחרי כמה חודשים התחילו לי מדי פעם כאבים בצוואר. לקח לי הרבה זמן לקשר את הכאבים לתאונה שהיתה. כי הכאבים עברו, אך מסתבר שבתהליך מאד איטי הצוואר שלי נהיה מוגבל לתנועה יותר ויותר. התהליך היה כל כך איטי עד שלא שמתי לב בכלל שפעם יכולתי להזיז אותו יותר, לא שמתי לב שיש לי מוגבלות בתנועה או שהכאבים לא היו קודם. בתהליך שקורה כל כך לאט אתה מתרגל כל פעם עוד קצת וחושב שככה זה היה תמיד.

בחודשים האחרונים החלטתי שדי, אני מתחילה לטפל בזה. גיליתי את האוסתאופטיה ובמקביל התחלתי ללכת לפיזיותרפיה כל שבוע.

הפיזיותרפיסטית עובדת על הצוואר שלי דרך לחיצות בנקודות שונות בגוף. זה כואב. הגוף שלי מגיב לזה, מתכווץ אוטומטית. אני נושמת עמוק ומרפה. תוך כדי נהיה לי קר יותר ויותר. אני יודעת שזה לא קשור לטמפרטורה בחדר, זה גל קור פנימי שהגוף פשוט רוצה לרעוד החוצה.

בשבוע השני הרגשתי שיפור ענק. הצלחתי להזיז את הצוואר כמו שלא זכרתי שאני יכולה. התפלאתי איך שכחתי שיש לי את הפונקציות האלו בגוף.

השבוע השלישי היה מלא בכאבים. הצוואר, הגב, הכל היה תפוס וכואב ממש.

הגעתי למפגש וגם שם, כאב לי ממש. גלי הקור והרעידות היו חזקים, יצאתי כואבת וחלשה.

בשיחה עם עצמי בדרך חזרה הביתה שמעתי את אחת המחשבות בראשי - "טוב אולי אני אפסיק לבוא ואשאיר את זה כך. כי אני די בסדר עכשיו, בשביל מה עוד יותר להעמיק בכאבים. זה מספיק בסדר כמו שזה, גם אם זה לא כמו שהיה."

המחשבה הזו הצחיקה אותי.

כי זה מה שקורה להרבה אנשים עם כאבים רגשיים.

קורה לנו משהו בחיים וממש כואב לנו. אולי כואב כמה ימים, אולי יותר, אולי פחות, ואנחנו חוזרים לשגרה וממשיכים הלאה. אבל אותו כאב רגשי מפעפע בגוף שלנו. יש כל מני השלכות קטנטנות שלאט לאט מתחילות להופיע.

ההשלכות כל כך קטנות שאנחנו לא שמים לב. זה משתלב בתוכנו והופך להיות חלק מאיתנו.

אבל כשמשהו לא מטופל הוא מחמיר. ההשלכות הקטנות גוברות לאט לאט, ובלי שנשים לב (לרוב אנחנו באמת לא שמים לב כי זה תהליך איטי), הפכנו למוגבלים בצורה כזאת או אחרת - נמנעים מדברים מסויימים, מתעצבנים הרבה, מדוכאים, מיואשים, חסרי תקווה, לא רוצים לעשות כלום, נשארים במקום, חרדתיים, חסרי מצב רוח... כל אחד וה"מוגבלות בתנועה" שלו. לאט לאט בלי ששמנו לב ההשלכות הלכו וגדלו והן כבר הפכו להיות חלק משמעותי מאיתנו. אנחנו כבר לא זוכרים איך היה קודם, לפני הכאב או המוגבלות.

אולי נשאר כך בתוך השיכחה ואולי מתישהו נזכר שזה לא תמיד היה ככה, שמתישהו היינו יותר שמחים, אופטימים, חיים. ואולי נחליט לטפל בעצמנו באיזו דרך שנמצא לנכון ונתחיל לגעת בפצע, בכאב הראשוני.

ולפעמים לגעת בו, כדי לשחרר אותו, יהיה לכאוב אותו.

ואולי זה יכאב ונגיד לעצמנו - 'בשביל מה אני צריך לכאוב את זה. עד עכשיו הייתי בבית ואמנם אני מוגבל, אבל וואלה לא כאב לי כמו עכשיו, הייתי בסדר'.

אז אולי נאמין למחשבה הזו, והכאב הזה יאיים עלינו ונחליט להפסיק לטפל ולהשלים עם המוגבלות, רק כדי שלא יכאב.

ואולי גם נסכים להשאר.

נהיה מספיק אמיצים בשביל להגיד - אני רוצה להיות משוחרר ממוגבלות! אני רוצה חופש, גם אם יכאב בדרך!

ושם, תהיה הטרנספורמציה והשחרור העמוק ביותר.

אז כמובן שאני ממשיכה ללכת לפיזיותרפיה ולטפל לעצמי בצוואר. אני עושה תרגילים, עיסויים, חימום, ספורט, הליכות, ושולחת לגוף מלא אהבה.

ואני תוהה איך לעזאזל הסכמתי להעביר כל כך הרבה זמן עם כאבים פיזיים. כמה זמן הסכמתי והתפשרתי על חופש התנועה שלי!

וגם אם זה כואב לרגעים, אני מתמסרת. אני מסכימה וזוכרת שחופש ושחרור מגיע מתוך שחרור הכאב. והדרך לשחרר את הכאב

זה לחוש אותו.