על לעבוד על עצמי

פעם חשבתי שאם אעבור לגור בחו"ל החיים שלי ייראו אחרת. יהיה לי טוב הרבה יותר, אהיה שמחה ונינוחה יותר.

כל פעם שהייתי במשבר גדול הרצון היחידי שהיה לי זה לטוס ולא לחזור.

אבל המציאות מורכבת מזה, ולמזלי זכרתי את זה גם ברגעי המשבר.

ידעתי שגם אם אטוס ואתרחק, לא אוכל להתרחק ממני. אתמודד עם אותו עולם רגשי, אותן בעיות, כאבים וקשיים.

זה מצחיק, היום אני זוכרת בעיקר את הרגעים הטובים והנעימים מהטיולים שעשיתי, הרגעים הקסומים ששווים הכל ומשכיחים את כל הקשיים והלבדות והדמעות שהיו לפני כן.

אבל מלבד הרגעים הקסומים היו גם רגעים פחות קסומים, אלו ששמתי בתחתית הזכרון, כשהבדידות צרבה לי בגוף, כשהרגשתי שאני נאבדת בתוך עצמי ולא מוצאת את האנשים והמקום הנכון עבורי.

אני זוכרת את הרגעים האלו כרגעים יקרים מפז, רגעים שבהם יכולתי להראות לעצמי שלא משנה מה קורה, גם כשאני לבד בארץ זרה אני לא באמת לבד.

אני יכולה להיות ביחד איתי.

וגם כשאני רחוקה מחבריי הטובים הם תמיד פה איתי, על אמת. לא משנה איפה אני נמצאת.

הרגעים האלו יקרים מפז כי אלו רגעים שגם כשאין הסחות דעת של עבודה ועיסוקים אחרים, יכולתי להיות עם עצמי ולתמוך בעצמי בדרך שהייתי זקוקה לה.

רגעים שכל העבודה הרגשית שעשיתי עד היום והחוסן הנפשי שפיתחתי הוכיחו את עצמם והראו לי שלא משנה איפה אני נמצאת ומה הנסיבות, היכולת שלי לנשום ולטפל בגוף ובנפש שלי, להיות האמא הטובה והמיטיבה של עצמי, משתלמים.

שנים אחורה הייתי כועסת על עצמי שאיך יכול להיות שככה אני מרגישה שוב. שנים שאני כבר יודעת שהשאלה הזו היא רק הסחת דעת. כי אנחנו תמיד נרגיש דברים. תמיד נפגוש את עצמנו, תמיד נעלה ברמה הרגשית ונפגוש עוד ועוד רגשות. השאלה היחידה היא מי אני אבחר להיות מולם ואיך אטפל במה שעולה.

היכולת שלי לתמוך בעולמי הרגשי לא משנה מה הנסיבות, לנשום עמוק ולטפל בגוף ובנפש הם אלו ששינו את חיי לחלוטין. היכולת לתת מקום לרגשות כדי להכיל את הרגעים המורכבים ביותר הם שעוזרים לי להרגיש חזקה ויכולה להתמודד עם כל דבר שקורה במציאות (או רק בחווייתי הרגשית)