(פוסט) טראומה והחלמה - שיתוף אישי

בינואר שנה שעברה עברתי שבר גדול בחיי.

אחת התקופות הכואבות ביותר שחוויתי עד היום ובעוצמות חזקות במיוחד.

ומול הכאב הזה, ראיתי איך גם אני נעה בין שתי האופציות להתמודדות מולו:

1. להסכים לחוות את הכאב הזה, לא משנה כמה הוא מטלטל וקשה

2. להתנגד לו בכל הכוח ולהפעיל את כל מנגנוני ההגנה שרק אפשר כדי לא להרגיש את זה. (כמובן שזה לא באמת עובד ואנחנו עדיין מרגישים את הכאב רק לאט יותר. ההתנגדות מייצרת הסחת דעת ואשליה שהכאב לא נוכח)

כמו כל יצור אנושי טוב - בחרתי קודם כל באופציה השניה 😬 הרי היא האוטומט האנושי.

לצידי התייצבו כל מנגנוני ההגנה שאספתי במהלך השנים: פגשתי את הכעס, פגשתי את הייאוש במלוא העוצמה, פגשתי את הרצון לוותר, הדחקה והכחשה וכל דבר שרק יזיז אותי לרגע מהעוצמה הבלתי נתפסת של הכאב שחוויתי.

אבל הכאב לא עבר. הוא גם לא נחלש. ככה זה כשמתנגדים. גם אם יש איזו אשליה של אונים, אין לנו איך להתנגד לכאב. פחות או יותר בזמן הזה נכנסה הקורונה לחיינו ואיפשרה לי להרפות מהרבה דברים ופשוט להתכנס.

אני חושבת שבחודש הראשון כל מה שעשיתי היה לאכול, לישון, לראות טלויזיה ולאמן. לא היתה בי אנרגיה לכלום, ואת טיפת האנרגיה שהיתה לי שמרתי למתאמנים שלי שיקרים וחשובים לי מאד ולהיות עבורם היה כמו להאיר את הדרך גם עבורי באותה תקופה קשה וכואבת.

צנחתי. כאבתי ולא הפסקתי להתנגד ולכעוס. כעסתי על שכואב לי ככה, שאני צריכה להתמודד עם כל מה שאני מתמודדת בחיי, כעסתי על הטראומות שלי ועל חוסר הפייריות שבחיים, כעסתי על הקשיים שאני חווה - עשיתי הכל חוץ מלקבל את הכאב שבי.

זה לקח זמן, אבל בסוף הצלחתי גם לכאוב.

כשהסכמתי להרגיש ולכאוב באמת, הצלחתי לקבל שזה מה שיש, ולא משנה כמה לא בא לי, טראומות ילדותי מלוות אותי וימשיכו להיות חלק ממני כל חיי. הן כאן כדי להישאר.

הצלחתי לקבל את העובדה שאני מתמודדת עם מצב מורכב וטראומות לא פשוטות, שלטפל בהן לוקח זמן, ושיש הרבה כאב לפרק בשלבים.

לקח לי הרבה זמן לקבל שזה הכאב שלי. ודווקא הקבלה היא שאיפשרה לי לעזור לעצמי ולצמוח מהר יותר.

לגוף ולנפש שלי לקח הרבה זמן לעבד את כל אלו, ומתוך הכרה במציאות וקבלת המצב, השאלה שהנחתה אותי השתנתה. במקום השאלה - איך לעזאזל אני "מתקנת את עצמי" ומפסיקה את הכאב, עברתי ל- אם זה מה שיש במציאות וזה המצב, איך אני מקלה על עצמי ביום יום?

כשהמיקוד השתנה מלפתור את הסיטואציה לתמיכה וקבלה, ראיתי איך לאט לאט אני מצליחה לייצר שגרה תומכת ולהשתמש בכלים שיעזרו לי להתמודד עם המציאות והמקום בו אני נמצאת.

הצלחתי לטפל בעצמי בתוך כל העצב והכאב שעלה, ולצד זה מצאתי את עצמי גם יותר שמחה לפרקים, יותר נוכחת והרבה יותר רגועה.

ראיתי גם איך אני מקבלת ואוהבת את עצמי יותר. אהבה ללא תנאי, לא משנה מה אני מצליחה להשיג בחיי ומה לא. לא משנה אם כואב לי או אם לא. לא משנה אם אני עדיין לא בנקודה הסופית אליה אני רוצה להגיע. כי הצלחתי להפנים שהקריטריונים שלי להתפתחות הם רק לפי המדדים שלי. אנשים אחרים לא יכולים להיות מדד להתפתחות עבורי, כי הם לא אני. כי אף אדם לא חווה את שילוב הטראומות והחוויות שאני סוחבת איתי, כמו שאף אדם לא חווה את שילוב הטראומות והחוויות שלכם. אני יכולה להשוות את עצמי רק למי שהייתי לפני רגע. וכל שינוי, הקטן ביותר, הוא צעד וצמיחה. וכל "נפילה" היא חלק מהדרך. כך שלא משנה מה קורה - זה משמעותי במסע.

אחרי כמה חודשים של קושי וכאב, שנת 2020 החלה לשנות את פניה ולהיות טובה אלי עם כל הלמידות החדשות האלו.

שנה וקצת אחרי, אני יכולה להגיד שאני עדיין מתמודדת עם שק הפצעים שלי, ולצד זה אני מרגישה שצמחתי עוד 20 סמ. (גם אם לא רואים פיזית... אני צומחת פנימה😉 )

אני רואה שהיכולת שלי להכיל רגשות קשים עלתה במאות אחוזים.

שהיכולת שלי לטפל בעצמי לא משנה מה אני עוברת היא יוצאת דופן.

שהעבודה הפנימית שאני עושה בתודעה ובשיח הפנימי ממש משנה חיים.

אני רואה שאני שמחה יותר, נינוחה יותר, רגועה יותר, וכואבת פחות.

אני רואה שהיכולת שלי להיות עבור אחרים בקליניקה עלתה, ודווקא מתוך הדברים שאני עוברת אני יודעת כמה זה יכול להיות מורכב ומאתגר וקשה וכואב, כמה לפעמים זה יכול לקחת זמן, ואני גם יודעת כמה זה שווה את זה וכמה זה מייצר חופש, שמחה ואושר בחיים. אני מחזיקה את האמונה הזאת.

הבנתי שיש כל כך הרבה אנשים שמתמודדים עם סוגים שונים של כאבים ורגשות עזים ומכאיבים, בין אם זה מופיע בכל מקום בחייהם או אפילו רק בתחום אחד קטן, או באיזו פינה מודחקת בתוכם, או אפילו רק בתקיעות בחיים, דכדוך, חוסר הגשמה, כעס או חוסר רגש.

אני יותר מתמיד מבינה שהעבודה האמיתית והעוצמה לא תלויה בלא לחוות כאב לעולם, כי כאב זו חוויה גופנית שאין לנו שליטה עליה. כאב יבוא ויופיע, זה חלק מהחיים.

העבודה האמיתית היא ללמוד איך לטפל בכאבים שלנו, כמה אנחנו עבור עצמנו, איזה כלים יש לנו ומה אנחנו אומרים לעצמנו תוך כדי הגל הרגשי. וככל שעושים את העבודה הזו ולומדים לתמוך בעצמנו יותר, אנחנו נראה לאט לאט שעוצמת הכאב קטנה וכך גם משך הגל והתדירות שלו.

יש לי את כל הכלים וכל התמיכה בעולם שאני צריכה, ואת הלמידה הזו אני מעבירה הלאה לכמה שיותר אנשים. כי לכל אחד יש את היכולת להקל על הסבל שלו.

וחלק מהמסע שלי, וגם מהריפוי שלי, זה להמשיך בדרך. לצעוד עם אחרים בשבילים שלהם, להזכיר להם את מה שכולנו צריכים לזכור בדרך לחיים חופשיים ושמחים יותר. ולהזכיר גם לעצמי שיש בי המון לתת גם אם אני מתמודדת עם מצבים מורכבים. שכאב לא הופך אותי או אף אדם אחר לפחות טוב, מוצלח, חזק או עוצמתי. להפך. ההתמודדות רק מראה כמה אנחנו חזקים ועוצמתיים, וכל כך חשוב לזכור את זה. זו העוצמה שלנו.

חלק מהמסע שלי זה גם לתת את כל הכלים והלמידות שלי בשנים האלו של ההתמודדויות שלי. ואני מוצאת עוד ועוד אפיקים להרחיב את היכולת שלי להגיע לאנשים נוספים.

ועבורי זה חלק מהשליחות שלי, להוות את התזכורת הזאת עבור אנשים אחרים. להוכיח שזה אפשרי. שגם מתוך כאבים גדולים וקשיים עצומים אפשר לצאת ולהתמודד. ושיש בידינו את המפתחות לרפא את עצמנו. לתת מעין תקווה לכל אדם שצריך את התזכורת, כמו שאני מוקפת באנשים שמזכירים לי ברגעים שאני צריכה.