אחרי חודשים טראומטיים במיוחד לכולנו, השגרה מתחילה לחזור יותר ויותר. לצד המלחמה, לצד הקושי, לצד החטופים והחללים.
רובנו יצאנו מהמצב ההישרדותי שהיינו בו תקופה כל כך ארוכה, החיים חוזרים לצורתם המשונה והלא באמת סבירה כשהכאב עוד כאן בכל רגע ורגע. המלחמה ממשיכה, החטופים עוד בעזה, הלוחמים שלנו גם, ולצד זה החיים פשוט ממשיכים. זו הציפיה.
אבל אי אפשר באמת לחזור למה שהיה לפני השביעי לאוקטובר בהמון מובנים.
אנחנו לא אותם אנשים.
אני למשל ממש זוכרת את השישי לאוקטובר.
ממש זוכרת מה עשיתי באותו היום, כל רגע ורגע. זוכרת מה הרגשתי, מה חשבתי, באיזה שעה חזרתי בשישי הביתה, מה תכננתי ליום שבת בבוקר.
אני חושבת שאני זוכרת את זה כי הניגוד בין מה שהיה לפני למה שקרה אחרי הוא בלתי נתפס.
עולם התמימות שבו לא ידענו שיש אפשרות שדבר כל כך מזוויע יכול לקרות.
החיים שלפני.
ועכשיו, כשהחיים מתחילים לחזור בצורה מסויימת כשהפצע עוד מדמם, אני מרגישה שמשהו בי משתנה. משהו בי רוצה דברים אחרים.
אני כבר לא מסתפקת בחיים שחייתי לפני. משהו בתוכי מבקש להשתנות. להגשים יותר. לעשות יותר. לחיות יותר. מעין חשבון נפש שמרעיד את אדמת השגרה שאני עוד מנסה להיאחז בה כדי לאפשר למשהו חדש לצמוח ולפרוח.
צמיחה פוסט טראומטית מדברת על היכולת שלנו לצמוח מטראומות. וכולנו יכולים. יש לנו את היכולת, כעם, כאינדיווידואלים, לכאוב את הטראומה, לטפל בה ולראות איך אנחנו יכולים לצמוח מתוכה. לגלות מי האנשים החדשים שנהיה לאחר מה שעברנו.
אני מרגישה שמשהו מזה מתרחש אצלי. משהו זז ועדיין לא התעצב. אין בי את התשובות לשאלות הרגשיות שמתעוררות בי, אבל כן יש לי שאלות. אין לי את מה כן, מה אני רוצה שיקרה ואיך אני רוצה שדברים ייראו, אבל יש לי את מה לא. ואני מרשה לעצמי לרגע לנוע ולרחף בחלל, להיות בלי תשובות, להתנסות, לקפוץ למים, לקחת סיכונים ולברוא משהו חדש שעוד אין לי מושג מהו וכמה הוא בכלל שונה מהקיים. הבריאה הרגשית היא כבר שונה.
