שימור פוריות

לעשות שימור פוריות כשאת לא יודעת אם את בכלל רוצה להיות אמא.

להגיע לגילאי השלושים כשאת יודעת שגם אם תשני את דעתך ותרצי, אין מצב שתרצי בשנים הקרובות.

להגיע לגיל שאת צריכה להחליט אם כן או לא ולהתעמת עם שאלה שאם לא היית אישה בשנות השלושים, לא היית מתעסקת בזה עכשיו, אבל להחלטה עבורך יש תאריך תפוגה, ואת מגיעה לשלב שכדאי להתעסק בשאלה הזו

לחיות במדינה שכל כך מלחיצה הבאת ילדים לעולם

כמה חופש יש לי באמת להחליט מה אני רוצה ומה נכון לי?

כמה הפחד להתחרט משפיע?

כמה קולות הסביבה משפיעים?

כאישה שמגיל צעיר יודעת שהיא לא רוצה להביא ילדים לעולם, שאלת השימור פוריות לא היתה אמורה לרחף מעל לראשי.

כאישה מאד רציונלית לצד האישה המאד רגישה שאני, אני יודעת שאנשים משתנים ומתבגרים ואיתם גם רצונותיהם. עוד בגילאי העשרים אמרתי לעצמי שכשאגיע לגילאי השלושים אחשוב על שימור פוריות.

ואז הגיע הגיל והרגשתי שזה מוקדם לי, אז המתנתי עוד קצת עד שבחרתי להפנות את הזרקור ולהתעסק עם השאלה הקשה שאיני רוצה לגעת בה.

כבר כמעט שנה שאני מתהלכת עם השאלות, שומעת את הקולות השונים בתוכי, אלו שמפחדים מההליך ואלו שמפחדים לוותר עליו. שיחות מתערבבות ומעמתות עם הנושא, כשבכלל ההליך עצמו מעורר בי חלחלה וצמרמורת, בעיקר כאישה מאד רגישה לשינויים הורמונליים וכמישהי שסוחבת היסטוריה של כאב מול רופאים.

המחשבה על לעבור את ההליך הלא נעים ועוד עבור משהו שאני לא בטוחה בכלל שאני רוצה זו מחשבה קשה.

ולצד זה, המחשבה של החופש שזה ייצר לי, החופש הפיקטיבי הזה מהשאלות, ההתעסקות והפחד, גורמת לי לרצות לעשות זאת בכל זאת. כי אולי ארצה, ואולי אשנה את דעתי, ובכלל, תמיד עדיף להשאיר את האופציות פתוחות.

אז to do or not to do

זו השאלה