לפי מה הסקתם את המסקנות שלכם עליכם ועל העולם?
איך הגעתם למה שאתם חושבים על עצמכם?
על מה אתם מתבססים כשאתם חושבים עליכם את מה שאתם חושבים?
על אירועים שקרו? על משהו שאמרו לכם? למה בחרתם להאמין לדברים האלו?
אבל אתם האמנתם.
כל כך האמנתם עד שקיבלתם את זה עליכם בלי שום ספק.
ולאט לאט זה הפך להיות אתם.
למרות שזה לא נכון. זאת לא האמת.
האמת היא שאתם יכולים להיות מי שאתם רוצים ואתם יכולים להשיג מה שאתם רוצים.
הדבר היחיד שנחוץ בשביל זה הוא שתאמינו בעצמכם ותלכו בדרך.
שתראו אתכם באמת - יפים, ראויים, טובים, אהובים ויכולים.
האמונה שלכם בכם היא זאת שתקבע מה תצרו בחייכם. היא תקבע כמה תפעלו ותעשו ותילחמו כדי להיות מי שאתם רוצים ולהשיג בחייכם את מה שתרצו (לכן אהבה עצמית וחמלה היא המפתח).
אבל אם אין לי אמונה בעצמי?
אם אני חושב/ת שאני דפוק, פגום, שאני לא טוב, לא ראוי, שאני לעולם לא אצליח?
אני אחזיר אתכם לשאלות – איך אתם יודעים את זה? איך הגעתם למסקנה הזאת? מי אמר לכם את זה? מתי התחלתם לחשוב ככה על עצמכם?
הגענו למסקנות האלו מסיבה מסוימת. קרה משהו שגרם לזה לקרות.
לרוב אנחנו פונים כלפי עצמנו כשקורה משהו במציאות שקשה לנו להכיל.
דברים רעים קורים. כאבים עולים, וזה כי אנחנו יצורים עדינים ורגישים, לא כי אנחנו נענשים על משהו שעשינו או לא עשינו.
לא כואב לי כי אני רעה ודפוקה. כואב לי פשוט כי כואב לי.
לא כואב לי כי עשיתי משהו לא בסדר או כי אני לא מספיק. כואב לי כי דברים קורים ואין לנו שליטה עליהם. וזה קשה. וזה כואב.
להסביר את הכאב שלנו דרך אמירות רעות על עצמנו קורה כי זה מה שאנחנו מסוגלים לעשות כילדים קטנים. אבל אז אנחנו גדלים. וזה נשאר כהרגל מגונה ומכאיב, אך זה לא הופך את זה לאמת.
אני אומרת את זה כי כדי לשנות את הדיסקט שמתנגן לנו בראש, השלב הראשון הוא להכיר.
להכיר את החוקיות, איך התודעה עובדת. להבין שאין קשר בין החוויות שחווינו למסקנות שהגענו אליהן בנוגע לעצמנו. שאנחנו לא חייבים להמשיך להחזיק בהן.
אנחנו יכולים להתחיל ליצור משהו אחר.
וזו אחריותנו וחובתנו כלפי עצמנו לעשות זאת.
