מיתוסים על רגשות

שנים על גבי שנים מלמדים אותנו "לשלוט" ברגשות שלנו, שיש רגשות טובים ורעים, שיש רגשות שלא טוב לחוות, שלבכות זה לא טוב, להיעלב זה לא טוב, שלהרגיש זו חולשה.

עם הזמן למדנו יותר ויותר לדחוק הצידה את הרגשות שלנו בנסיון לשלוט בהם, כי אם זה לא טוב להרגיש רגשות לא נעימים אז נעשה הכל כדי לא להרגיש אותם. לפעמים אנחנו כבר כל כך מורגלים לדחוק הצידה את הרגשות שלנו עד שאנחנו לא יודעים להגיד מה אנחנו מרגישים בכלל ולמה אנחנו מרגישים כך.

ההנחה שמאחורי זה אומרת שאם נדחוק את הרגשות שלנו הצידה או נתעלם מהם - אנחנו לא מרגישים אותם.

תרשו לי לנפץ את הבועה הזאת ולומר שזה לא נכון בשום נושא בעולם, בטח ובטח לא בעולם הרגשי ובבני אדם.

כל דבר שאנחנו מתעלמים ממנו גדל, תופס יותר מקום ונפח עד שהוא מתפוצץ.

רגשות, כמו כל דבר אחר וכל צורת אנרגיה – לא נעלמים מעצמם.

אם נדחוק אותם הצידה הם פשוט יופיע בדרך אחרת: נהיה עצבניים יותר, עצובים/מדוכאים יותר, לא מרוצים, לא מצליחים לעשות מה שאנחנו רוצים בחיים, הבריאות שלנו תיפגע, תחום אחר בחיינו יתחיל לא לעבוד.

העולם הרגשי שלנו משפיע עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

דווקא ההימנעות מלהרגיש היא זו שתוקעת אותנו ולא מאפשרת לנו לצמוח ולהגשים את כל מה שאנחנו רוצים.

כשמגיע אלי מתאמן חדש לתהליך, אנחנו מתחילים להכיר את עולמו הרגשי דרך תחומים שונים בחייו, ואנחנו מתחילים להכיר גם את אסטרטגיות ההימנעות שהוא בנה לעצמו במהלך השנים כדי לא לכאוב. ולפעמים, כשאנחנו מתקרבים לכאב, עולים איתו גם מנגנונים שונים, ואיתם השאלה – בשביל מה? בשביל מה להרגיש את כל זה?

התשובה היא כי אנחנו מרגישים את זה כך או כך, בין אם אנחנו במודעות לזה או לא.

העניין הוא שכשאנחנו לא מודעים לזה זה יכול להשפיע עלינו הרבה יותר, לשלוט בנו ובפעולות שלנו, כי נפעל מתוך הימנעות וחשש, מתוך אסטרטגיות ולא מתוך חופש ואהבה.

וכשאנחנו מסכימים לפגוש את הרגשות האלו, גם אם הם לא נעימים, ברגע שאנחנו מאפשרים להם לעלות הם יכולים גם פשוט להשתחרר.

חיים של הימנעות הם אינם חיים של חופש

אנחנו יכולים לחיות לצד העולם הרגשי שלנו. לצד העצב, הפחד, העלבון, הבושה והאשמה.

וכשאנחנו מפסיקים לדחוק אותם הצידה, לאט לאט אנחנו מצליחים להרגיש לצידם גם יותר חיות, התרגשות, התרחבות, שמחה ואהבה.