איך לקבל את עצמי אם אני לא מושלם?
כולנו גדלנו בחברה שמקדשת מושלמות ואומרת שזה קיים, שאנחנו יכולים להיות מושלמים.
כשהיינו ילדים למדנו מתי אנחנו מקבלים אהבה – כשאנחנו טובים, נחמדים, שמחים, מעניקים, כשאנחנו חמודים ומתוקים, נדיבים, אכפתיים ועוד.
למדנו גם מתי כועסים עלינו – כשאנחנו כועסים או צועקים, מתעקשים, מתפרצים, בוכים, מתוסכלים, חסרי אונים, רוצים יותר מדי, מדברים יותר מדי או לא רוצים לחלוק.
למדנו מתי אנחנו טובים ואהובים ומתי פחות, ולפי זה למדנו מה טוב לנו להיות ומה לא. ראינו שכשאנחנו מראים את הרגשות שלנו, לרוב זה לא מתקבל בברכה. זה גורם לאנשים להיות חסרי סבלנות, לכעוס עלינו, להתעצבן, להתרחק ועוד.
ולפי זה הסקנו בשלב כזה או אחר שהדרך הנכונה להיות כדי להשיג אהבה היא להיות "מושלם" - לא להיות מוחצנים, לא להפגין רגשות, להיות ללא פגמים, ללא כאבים, פצעים או פחדים, ללא מעידות או כעסים. לא להראות.
ומעבר לזה, הבנו שאם אנחנו מרגישים את זה כנראה שזה לא טוב. זה "פגם". זה לא צריך להיות ככה, אנחנו לא אמורים להרגיש את אלו.
נוצר לנו פחד שאם נראה שאנחנו לא מושלמים לא יאהבו אותנו, יעזבו או יתרחקו מאיתנו.
הפחד הזה כל כך עמוק עד שהציפיות האלו מעצמנו הפכו לטבע שני. קשה לנו להודות בפני עצמנו ב"חולשות" וברגשות שלנו. אנחנו לא נותנים להם מקום, אנחנו כועסים על עצמנו כשאנחנו מזהים את "חוסר המושלמות" שלנו. ואם אנחנו רואים מישהו אחר שמציג את חוסר המושלמות שלו זה מעלה בנו כעס, כשמתחת לכעס הזה יושב לרוב פחד, כי גם אנחנו מרגישים ככה ולא יודעים מה לעשות עם זה.
כך גם פיתחנו את השיפוטיות והביקורתיות שלנו, מתוך הרדיפה אחר המושלמות. כל מה שלא מושלם ולמדנו שהוא לא טוב מפגיש אותנו עם פחדים, וכדי לא להרגיש אותם אנחנו שופטים ומבקרים.
ובכן, תרשו לי לרגע להציג את הדברים כפי שהם.
השלמות לא קיימת במציאות. אמנם אנחנו חושבים שיש דבר כזה ולשם אנחנו צריכים לשאוף, אבל זה אומר שכל חיינו נבלה במרדף וייאוש במקום בקבלה אמיתית של עצמנו ושל העולם.
הדבר היפה ביותר בעיני הוא לאהוב את עצמנו על כל חלקינו, אהבה ללא תנאים. אהבה על עצם היותנו, לא משנה כמה אנחנו ביישנים, מפוחדים, מתוסכלים, חסרי בטחון או עצובים. שנרגיש ונדע שאנחנו ראויים לאהבה עם כל ה"חולשות" והפגיעות שלנו. כי הם אלו שמביאים את הצבע לחיים שלנו.
אבל איך עושים את זה?
איך אפשר לוותר על השאיפה הזאת להיות מושלם? איך אפשר לוותר על הביקורת והשיפוטיות בחיים שלנו? איך אפשר לקבל את עצמנו ולהסתובב בעולם בתחושה שאנחנו ראויים?
הדרך לשם מתחילה בהסכמה להרגיש את מה שיש מתחת לצורך בשלמות.
להרגיש את הפחד מדחייה, מחוסר אהבה.
להסכים לראות את היופי האמיתי שברגשות שלנו ובמי שאנחנו מולם.
ללמוד לאהוב את עצמנו באמת, כי מגיע לנו אהבה כפי שאנחנו ואנחנו לא צריכים להיות משהו אחר בשבילה.
תתחילו מדבר אחד, חלק אחד בכם שקשה לכם לקבל ותשאלו את עצמכם - איך אני מתחיל לאהוב את זה בי? איך לקבל את החלק הזה? תתייעצו עם אנשים שסביבכם, אולי יהיו להם עצות חכמות ואתם גם מוזמנים לשתף כאן בתגובות.
אתם מושלמים כפי שאתם.
