על אהבה עצמית

"אז אולי תתחילי את לאהוב אותך ולהכיל אותך?"

אמרה לי המאמנת שלי בזמנו כשדיברנו על בן זוגי הקודם ומערכת היחסים שלנו.

המשפט הזה השתיק אותי.

זה היה חדש לי.

כל כך רציתי להרגיש אהובה, כל כך רציתי להרגיש שייכת, שיש מישהו שמבין אותי בעולם הזה, כי הרגשתי לבד. הרגשתי מפוחדת, שאין לי אף אחד וכל כך פחדתי מהתחושה הזו. כל מה שרציתי זה פשוט לא להרגיש ככה, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב שירפא את הכאב הזה, שהוא לחלוטין כאב שלי זה "פלסטר" בן הזוג. שימלא לי את החסר, את הבור, את הכאב הזה. רק שימלא אותו.

כמובן שמערכת היחסים הזו לא היתה המיטיבה ביותר עבורי. שכן אין אדם שיכול למלא את החוסר שבתוכי.

הבנתי שאם אני רוצה זוגיות בריאה אמיתית ומיטיבה היא צריכה להתחיל מבפנים. היא צריכה להתחיל ממקום בו אני אוהבת את עצמי באמת. ממקום של שפע ולא של חוסר.

וכך, עם המשפט הזה, יצאתי למסע חיי – אני הולכת לאהוב את עצמי.

אני זוכרת את התהליך המשמעותי הזה שהיה לי כדי לקבל ולאהוב אותי באמת. ואני זוכרת איך כל פעם כשפגשתי בחור – ראיתי איך היחס שאני מקבלת משתנה בהתאם לרמת האהבה העצמית שלי.

פתאום ראיתי מה באמת מגיע לי, כיצד אני רוצה שיתייחסו אלי.

פתאום ידעתי להגיד מה בגבולות שלי, מה אני מסכימה ומה חוצה את גבולותיי

ידעתי לראות אותי - להגיד מה אני רוצה באמת, להגיד גם לא (זה היה לא פשוט עבורי)

למדתי להיות אותנטית.

הבנתי שאהבה חיצונית מתחילה באהבה פנימית. וכדי להגיע למערכת יחסים שאני רוצה עלי קודם כל ללמוד להעניק לעצמי מענה לכל חלקיי

וכך קרה

מאז, הזוגיות הכי טובה שלי היא קודם כל עם עצמי.

וכל יתר מערכות היחסים בחיי רק השתפרו.