על בריחה עצמית והימנעות

השבוע מישהו שאני אוהבת שאל אותי אם גם אני בורחת מעצמי לפעמים.

זו שאלה מצחיקה. בקרב חבריי נוצר הרושם שאני מהמתעמתים.

שאני תמיד אלך הכי עמוק פנימה ואצלול לתוך הכאב או מה שלא יהיה.

שאם אני מזהה הימנעות אני נכנסת אליה ראש ולא נשארת ברדודים.

זה פידבק שקיבלתי בשבועות האחרונים לא מעט.

זה די נכון בעקרון, אולי יחסית לבני אדם אחרים...

אך זה קשור למציאות חיי. הרגישות הגבוהה וההתמודדויות שלי לאורך השנים "הכריחו אותי" לתת מקום לכל מה שעולה בתוכי בלי לשאול שאלות.

לא היתה לי בחירה אם לברוח או להתעמת, כי כשהגוף נורא מופעל וחרד אין הרבה אפשרויות אלא לטפל במה שעולה.

אני לפחות לא ראיתי אפשרויות אחרות מלבד לקפוץ למים העמוקים וללמוד לשחות בתוך הקושי והכאב עד שאוכל לצוף.

ישר נזכרתי בתקופות שהגוף שלי היה בעוררות כל הזמן.

כל הזמן הצפות, כל הזמן כאבים ורגשות בעוצמות מאד גבוהות.

אני זוכרת שפעם, כשעוד גרתי בשאר ישוב, הגעתי לחברה טובה הביתה ואמרתי לה "אני צריכה כמה דקות לבכות ואני באה, טוב?" ופשוט הלכתי לחדר השני, שהיתי עם הגוף, בכיתי, שחררתי וחזרתי אליה נינוחה ושמחה יותר.

או החודשים הראשונים שאחרי פרידות כשהקדשתי כל יום זמן, בין חצי שעה לשעה של בכי, כי הבנתי שהגוף שלי צריך לשחרר.

עד היום, כל יום במדיטציית הבוקר שלי אני עושה סריקה ובודקת אם יש איזו תחושה לא נעימה, מועקה שהגוף רוצה לשחרר, ואם כן אני שוהה איתה ונותנת לה מקום.

ומה זה בכלל לתת מקום?

ובכן, זו אומנות ההישארות במקום. אמנות תשומת הלב והנשימה והיכולת להיות בתוך משהו לא נעים במקום לברוח ממנו.

אז אם אחזור לשאלה האם אני בורחת – התשובה היא כן. ברור שכן.

הימנעות היא אינסטינקט אנושי.

גם לי יש דברים שמפחידים אותי נורא שאני מרגישה שהגוף והנפש רוצים להימנע ולברוח מהם בכל מחיר.

רק השבוע נתקלתי בלפחות שלושה מקרים כאלו עוד לפני שאני חושבת לעומק.

אני חושבת שההבדלים ביני לבין אחרים (אולי) הם שאני מודעת וכנה עם עצמי כשאני בוחרת לברוח ולא להתעמת עם משהו, וגם שאחרי שאני בורחת אני בוחרת להתעמת ולפגוש את הדבר.

הרי כולנו בורחים, אלו מנגנונים הכי טבעיים בנפש האדם.

ההבדל בעיני הוא לא האם אנחנו בורחים, אלא האם אנחנו מודעים לכך והאם אנחנו בוחרים להתעמת לצד הפחד וההימנעות מהכאב.

אני חושבת שזה מה שהופך אותנו לאנשים חופשיים יותר.

כי כשאנחנו בוחרים בחיים של התמודדות במקום הימנעות ובריחה, החופש שלנו לחיות בלי להיזהר והיכולת לסמוך על עצמנו עולה באלפיי מונים.