על התמכרויות והגמילה הפרטית שלי

מפסיקה לעשן בפעם המיליון!

בחודשים האחרונים החלה מגמה של סיגריה פה סיגריה שם אחרי כמעט שנתיים במדיניות אפס סיגריות.

זה התחיל מסיגריה במסיבה כשעלה החשק לעשן ושכנעתי את עצמי שזה בסדר ולא יקרה כלום (בדיוק כמו שעשיתי אחרי 3 וחצי שנים ללא עישון).

ובאמת לא קרה כלום. השמיים לא נפלו ואחרי סיגריה (וחצי) הדחף סופק ונשארתי עם התחושה הקסומה של הניקוטין במערכת והריח הטוב של הסיגריות על ידי.

אולי זאת היתה הבעיה.

בגלל שהשמיים לא נפלו איפשרתי לעצמי לעשן פעם בכמה זמן באירועים חברתיים, במסיבות או יציאות, כי מה, כולם שותים או מעשנים, ואני, כל מה שאני רוצה זה את הסיגריה שלי, זה הכל.

חודשים עברו ושוב פגשתי את מורכבות היחסים שלי עם הסיגריות: ניהלתי שיחות עם עצמי האם זה בסדר לעשן מדי פעם או לא, הרגשתי שהדחף מתעורר לעיתים קרובות יותר, שמעתי את המוח עושה רציונליזציה ואת הפחד והחשש עולים מהמחשבה שאחזור לעשן. כי עם כמה שאני אוהבת לעשן, ואלוהים יודע שאני אוהבת מאד ניקוטין, אני לא אוהבת את עצמי מעשנת. לא אוהבת את השפעות ההתמכרות עלי. לא אוהבת להיות תלויה במשהו כך.

ואז הגיעה המלחמה עם איראן.

אחרי שבשביעי לאוקטובר שמרתי על עצמי ממש חזק לא לעשן, כי הייתי רגע מלמעוד והיו לי את כל הרציונליזציות לכך בעולם, הפעם מול איראן שיחררתי כל רסן והייתי מחוברת לסיגריה אלקטרונית ללא הפסקה.

ספגתי כל כך הרבה ניקוטין עד שכשהמלחמה והמבחן שלי נגמרו החלטתי שדי, הגיע הזמן להתנקות שוב, למרות שהרגשתי שהתודעה שלי לא מספיק על זה.

הרי בסופו של דבר מה שיקבע אם אעשן או לא זו התודעה שלי. כי הגוף רוצה. הגוף תמיד ירצה את מנת הניקוטין שמרגיעה אותו ועושה לו נעים. וכשהגוף רוצה התודעה מתחילה להסביר ולתרץ למה זה בסדר לעשן עכשיו. ובאמת, שמעתי את התודעה מסבירה לי טוב טוב למה כדאי לי לדחות את הפסקת העישון בעוד שבוע, ולמה כדאי לי לחכות עוד קצת. גם במהלך השבוע האחרון שמעתי את התודעה מתרצת ומוצאת דרכים איך לקחת רק שאכטה אחת, רק עוד סיגריה קטנה. כי כך עובדת התודעה, היא תמיד משכנעת אותנו במה שהיא רוצה, בין אם זה לעשן, להיעלב, להאשים, להרגיש אשמים או כל רגש וחוויה אחרת. כי כשהגוף חווה משהו התודעה עסוקה בלהסביר למה זה נכון.

לפעמים היא לא תסתכל מעבר לאוטומט שלה, היא לא תראה עוד אפשרויות או תיתן לעובדות לבלבל אותה. זה טבעה.

אלו אנחנו שצריכים להיות חזקים מול הקולות ולהחליט האם אנחנו רוצים להאמין להם או לא. כי הם רק קולות. גם כשאנחנו מאד מזדהים איתם וגם כשהם מאד חזקים או משכנעים, הם רק קולות. הם לא האמת והם לא מי שאנחנו. הם לא מחליטים עלינו.

בגמילה הקודמת שלי לפני שנתיים, כשהרגשתי את הדחף לעשן והתודעה התחילה לאכול לי את הראש, הבנתי שזה קורה כי כואב לי משהו וכל שעשיתי זה לטפל בכאב שנוכח.

בגמילה הזו אני מרגישה (בינתיים) שזה מאד תודעתי. עלי ליצור את ההפרדה וחוסר ההזדהות עם המחשבות. עלי לייצר עוד נפרדות מהקול הזה בתוכי ולהזכיר לעצמי שהוא לא אני. שאם אני רוצה להיות אדם לא מעשן כי זו הגרסה שלי שאני יותר אוהבת, עלי לנשום עמוק מול המחשבות והתחושות שעולות ולתת שם קונטרה, קול נגדי שתומך בי ובהחלטה שלי, סנטר חזק שיכול לענות למחשבות ולטפל בכאבים וברצון לעשן, בדיוק כמו שעשיתי בעבר אלפיי פעמים וכמו שאני מלמדת את המתאמנים שלי לעשות.

To walk the talk.

זה לא תמיד פשוט.

מקווה שאצליח להיות בחוזק הנדרש כדי לעשות את זה שוב, עד הפעם הבאה  

וגאה בעצמי שאני מתמידה כל פעם להפסיק ולחזור ולהפסיק שוב ולחזור שוב ולהפסיק שוב ולחזור שוב, עד שאחת הגישות תתיישב בצורה מוחלטת. בתקווה שיום אחד כשלא אעשן ארגיש שהסיגריות לא חסרות לי, או שאבחר לעשן ואעשה זאת בצורה שלמה. מה מהם שיבוא אני אשמח.

כי כמו שאני אומרת למתאמנים שלי, זה לא על הבחירה עצמה, זה על המקום שממנו אני בוחרת. אני רוצה לא רק לעשות את הבחירה ה"נכונה", אני רוצה להיות שלמה איתה ולהרגיש חסרת געגוע לישן.

אזזזז תאחלו לי בהצלחה!

עירית, הנגמלת הסדרתית