על פחדים והתמודדות איתם

לפעמים הפחדים שלי תופסים אותי לא מוכנה...

לפעמים מגיע לו איזה פחד גדול, שמתחתיו מתחבא איזה עצב גדול, איזו אמונה קטנה שלא רוצה שיתפסו אותה במערומיה..

הרי הפחד וההימנעות מגיעים רק כאשר יש בי מחשבה או אמונה שעמוק בפנים אני מפחדת לגלות שהיא נכונה..

השבוע ראיתי את המקום של הזדקקות.

יש בתוכי ילדה קטנטנה שזקוקה.. זקוקה לחום, זקוקה לאהבה, זקוקה למבט, שיראו אותה..

ילדה קטנה שמושכת את אבא שלה בידו ורוצה שיבוא איתה..

נשמע דבר כל כך קטן, כה פשוט..

ובתוך אותה תמונה קטנטנה מתחבאת לה האמונה שאני זקוקה ולא רואים זאת..

שיש בי צורך או רצון שלא מקבל את מקומו מהסביבה.

אחד השיעורים הקשים של כולנו לדעתי הוא להעניק לעצמנו את האישור והאהבה, ניראות ומענה לצרכים שלנו. אנחנו כל כך רגילים לחפש את האישורים האלו בחוץ עד שאנחנו שוכחים שהאמת נמצאת אך ורק בפנים, והבחוץ הוא רק האישור החיצוני לאמת הפנימית שלנו..

לדוגמא, בתקופות שלא הייתי בשביל עצמי, שלא האמנתי בעצמי, שהסתובבתי לי בעולם קטנה לתפיסתי וחסרת בטחון, אכן הייתי הדמות הזאת בעולם החיצון, דמות רקע בחיים של אחרים, כך נהגתי לחשוב על עצמי. לא נראיתי יותר מדי. לא שמו לב אלי.. לא קיבלתי תשומת לב, שאירונית מאד רציתי.

ומאז שלמדתי להעניק לעצמי מענה לצרכי - אהבה, בטחון, האישור הזה שפעם חיפשתי מהסביבה, והיום אני יודעת להעניק לעצמי אני כל כך נראית בעולם. הנוכחות שלי קיימת. רואים אותי. מרגישים בי.

וכמובן שזה הגיע כשאיני מחפשת שיראו אותי, כי עכשיו אני רואה אותי..

וכשלמדתי לראות אותי ולהעניק לי מענה לצרכי - מגיע השיעור הבא.. הפינה הבאה במערך הגדול הזה שנקרא השיעור שאינו נגמר.

מסתכלת על המשך הלמידה בחיוך.. גם על הילדה החמודה הזאת שזקוקה, ועוד לא יודעת למה היא זקוקה ומה היא מחפשת ואיך זה נראה, שכרגע פשוט מרגישה. אני באה אליה, נותנת לה את החיבוק והמבט שהיא מחפשת, ופשוט אוהבת אותה.

כפרה עליה